 |
| התצלום באדיבות: www.solstice.co.il
|
|
|
דברים מסויימים המאטריקס כנראה לא יכול לשנות. אחד מהם הוא המקורות של הרוק בישראל, שנחשפים במלוא תפארתם בדרום תל-אביב.
בשנות השישים היו אלה הצ'רצ'ילים והאריות שהביאו את הבשורה במועדוני רחוב המסגר. היום זה ברחוב הרצל ולתקווה החדשה קוראים SOLSTICE COIL. ובאנגלית!
שיר דויטש: שירה וגיטרות
עופר וישניא: גיטרות ואפקטים
אהרון ליבר: גיטרות ושירה
שי ילין: קלידים
דייגו אולשנסקי: בס
אורי גולדברג: תופים
מוסיקת "רוק מתקדם" שכזאת כבר מזמן לא יצא לי לשמוע, ואם בתחילת הערב עוד היו איזה שהן ספקות, הרי שעוד לפני המחצית כבר רכשתי את הדיסק. בסוף גם תבינו למה.
היכולת להעביר חוויה מקורית שכזו מבחינה ווקאלית וגם מוסיקלית הוכיחה שהלהקה אינה "מוצר" המשתווה לדיסק שלה - דבר המתבקש כל כך בשוק הישראלי - אלא אפילו מתעלה עליו.
מה שבהחלט תרם להצלחת האירוע היה המיקום. האפלוליות של מועדון הקולטורה, כמו גם התלהבות הקהל, הזכירה בצורה מסויימת את האווירה ב ZION. אם זה לא מספיק, הרי די ג'יי מושל שהפיק את הערב וגם הנחה אותו הזכיר מאד את NEO בבגדיו ובאופן שבו התרוצץ, מה שעמד בסתירה מסויימת לעגמומיות של הדיסק ולכל מה שעשוי להשתמע מהטקסטים (באנגלית כמובן) בשירים.
אם במופע של אמן רוק ישראלי ממוצע יש הקבלה עם האלבום, הרי שכאן זה נחסך ממני כמאזין וגם כצופה. בניגוד לדעת מבקר מסויים, שטען כי העברת המטען של אלבומם הראשון (והיחיד עד כה) להופעה חיה עשויה להוות נקודה רגישה בגלל העושר המוסיקלי, הרי שששת הגיבורים הוכיחו את ההיפך, כלומר, בהופעה חיה זה עובד טוב יותר. אחד האלמנטים שתרמו לכך היה השילוב של קטע מתוך הפתיחה של Knight Rider בשיר Enjoy The Ride (סולו שאינו מופיע בהקלטה), כמו גם הקדשת השיר לאביר עצמו, דיויד האסלהוף.
גם הניגוד בתלבושות תרם לאווירת הניגוד בין חיי יום יום וחיי הדמיון. חלק מחברי הלהקה לבשו שחור וחלק לא, מעין משחקי אור וצל, ורק המגבעת של שיר דויטש הכניסה איזה שהוא מימד תיאטרלי.
אם מתרכזים בחוברת המילים בדיסק, ניתן לחוש בכל רגע מה יש לגיבורינו נגד העולם ואת הסירוב ללכת עם הזרם. בהופעה, לעומת זאת, נראה היה שכל הנוכחים הם מורדים ומהווים זרם אחד.
אמר פעם מי שאמר, שזמר מחאה הוא אחד שחי טוב מזה שהוא מספר לנו עד כמה העולם הוא רע. אולי במקרה של בוב דילן זה נכון, אבל שלא כמו במוסיקת פופ סטנדרטית, כאן היתה פחות אפשרות להתרכז בטקסטים והמוסיקה מילאה באופן מוחלט את חלל הציפיות.
הצורך להתרכז בעיקר במוסיקה ובהגשה על הבמה, הוכיח שיש פה נקודה של אור. אולי לא במישור הפילוסופי אבל בהחלט במישור המוסיקלי ובתקווה שעוד יש כאן חבר'ה שלא מחפשים לעשות בידור.
החשיבות של מלודיה, הרמוניה ומבנה, דבר שכל כך חסר ביצירה המקומית כמוצר (מילת גנאי לשמה), התגלו פה במלוא הדרם וללא טיפת צורך בהתייפייפות. הגורם העיקרי הוא ככל הנראה חוסר הרצון להתחבר לממסד המוסיקלי הישראלי, וחוסר הרצון לעשות דאווינים אלא מוסיקה נטו. הליכה נגד הזרם, כבר אמרנו? הבחורה בקהל, עם קעקוע של סמל "אינפיניטי" על הכתף (למה לא ארנב לבן?) וחיוך כובש הסכימה בהחלט.
כשהתעוררתי בבוקר, לא היה ברור לגמרי אם אירועי הלילה שלפני אכן התרחשו במציאות, אבל מבט אחד לכיוון השידה הספיק בכדי לקלוט את עטיפת הדיסק של SOLSTICE COIL שהיתה עדיין מונחת שם, בעוד הדיסק עצמו היה עדיין במערכת.
אכן, זה לא חלום. גיבורי "סולסטיס קויל" אולי לא יצילו את העולם, אך אם ימשיכו בדרך זו הם ללא ספק יצילו את הרוק בישראל. טוב לדעת שבתוך כל המסחרה שעוברת על התרבות כאן עדיין יש מי שעושה יצירה לשמה.
הבטריות, אגב, אינן כלולות במחיר, כי החשמל עף באוויר!
לביקורת על הדיסק עצמו:
http://mitkadem3.homestead.com/files/Reviews3/Solstice.Coil.Prescription.for.Paper.Cuts.html |
| |
|
